החלטה בתיק בש"פ 6038/05

           על פי חומרתה ומהותה של העבירה בגינה הועמד לדין העורר אכן נראה שמוצדק היה להורות על מעצרו ובוודאי שלא היה מקום להורות על שחרורו על-ידי קצין משטרה לאחר שמעצרו נקבע על ידי בית משפט השלום.

           גם אם המדינה צודקת בכל טיעונה אשר להתנהלות הצדדים ונסיונות התחמקות על ידי הסנגור, הרי שמצוות המחוקק מחייבת אותנו. הוראת סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן-החוק) הנה ברורה וחד משמעית, לפיה לא יתן בית המשפט צו מעצר לפי סעיף 21(א) לחוק, אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, כי קיימת ראיה לכאורה להוכחת האשמה, ובכפוף ליתר התנאים שבסעיף. משמע, סמכות המעצר, משהוגש כתב האישום, מותנית בבחינה מקדמית של התשתית הראייתית. סעיף 21(ב) לחוק תומך אף הוא במסקנה זו  בקובעו שבית המשפט רשאי לדחות את הדיון, לבקשת הנאשם או סניגורו, כדי לאפשר לאלה האחרונים לעיין בחומר החקירה, ולצוות שהנאשם יהיה במעצר לתקופה של עד 30 ימים.

           אני ערה לאסמכתאות שבא כוח המדינה הציג בפניי (בש"פ 6190/98, בש"פ 3133/05), אולם קיים לדעתי הבדל בין מעצר ביניים לצורך ערר כאשר החשוד  או הנאשם עצור, לעומת מקרה בו התהלך חופשי כבמקרה שלפנינו והוא נעצר לפני דיון.

           על בסיס האמור העורר ישוחרר על אתר בתנאים שנקבעו על ידי קצין המשטרה.

           בנוסף יפקיד העורר בבית משפט זה ערבות במזומן בסך 20,000 ש"ח. עליו להתייצב עוד היום בבית משפט השלום במועד שנקבע ובכל מקרה היום, במידה ולא ישוחרר יובא לבית המשפט על ידי הלווי.

           ניתנה היום, ט"ז בסיון תשס"ה (23.6.05).

                                                                                                    ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: